פרק ראשון: על שרותים למתים ואיך זה קשור לכור המצרף
קשה לנו להבין את זה היום, אבל בעולם העתיק, וכשאני אומר ״העתיק״ אני מתכוון לתקופה שטרם המהפיכה התעשייתית-טכנולוגית, המוות נכח בחיי האנשים באופן יומיומי. אפשר להגיד שבמידה רבה זה היה הגורם הכי משפיע על עצם החיים של בני האדם וההתעסקות במוות לא נגמרה במוות אלא גם, ואולי בעיקר במה שקורה אחרי המוות- לאחר שהנשמה עוזבת את הגוף.
ברור שזה מעסיק אותנו גם היום במידה רבה מאוד, שלא לדבר על אנשים דתיים שמאמינים בחיים שאחרי המוות ובנשמה נצחית, אבל העיסוק היום הוא, לרוב, יותר תאורטי כי אנחנו חיים יותר שנים ואנשים כמעט ולא מתים כך פתאום בלי התראה, הבריאות הרבה יותר טובה. אבל אנשים שחיו בתקופה שהרפואה הכי מתקדמת היתה ״תורת הליחות״ (מיאזמה), נאלצו להתמודד עם מוות ברמה היומיומית.
זה מסביר הרבה מהפרקטיקות שהיו נהוגות, וגם את התפתחותן של מנהגים דתיים שונים- בכל זאת הדת נתנה איזושהי תקווה וקצה חוט בעולם אכזרי וחסר פשר.
כל ההקדמה הזו לא נועדה אלא כדי ״להכנס לראש״ של אחד המנהגים המעניינים, ויש שיאמרו הביזארים, שהיו נהוגים עד תחילת המאה ה 20 בעולם הקתולי, בעיקר באיטליה ״מעוז הקתוליות״, ובעיקר אצל נזירים ונזירות, והוא הקבורה בפוטרידריום (Putridarium).
הפוטרידריום הינו חדר תת קרקעי מאבן הנמצא ברבים מהמנזרים והכנסיות באירופה. השם הנפוץ לחדרים אלה שבהם מאופסנים עצמות וגולגלות של נזירים ונזירות הוא ״קריפטה״, ואם זה נשמע לכם דומה ל״קריפי״, אתם לגמרי לא טועים…
אלא שבפוטרידריום יש דבר נוסף- מעין מושבים מאבן שבהם היו מניחים את גופת הנפטר למשך זמן מה עד שהנפטר היה הופך להיות גל עצמות. במרכז המושב היה לרוב חור שהוביל את נוזלי הגוף הנרקב לביוב או לדלי. הפוטרידריום הוא משכנו הזמני של המת טרם העברתו למעונו הקבוע, שלא לומר הנצחי.
כיצד זה עבד?
לאחר שאדם הלך לעולמו (כאמור זה כמעט תמיד היה נזיר או נזירה) בני משפחתו היו מניחים אותו על אחד המושבים בקריפטה.
בשנה-שנתיים שלאחר מכן, הם היו באים לבקר את הפגר לעיתים תכופות, מנקים, מחליפים בגדים וכמובן היו עדים מקרוב לתהליך ההרקבה של בן משפחתם והפיכתו ההדרגתית מבשר ודם לגל עצמות. לאחר שלא נשאר יותר בשר הם היו מנקים את העצמות עד שילבינו ואז היו מעבירים את העצמות הללו לתא אחר וקבוע- ossuary.
מדוע חשוב שהעצמות ילבינו טרם המעבר למעונם הקבוע? זה קשור לכך שאצל הקתולים הסימבוליזם הוא ענין נרחב ביותר, ובאופן יותר ספציפי- מכיוון שההלבנה של החומר מסמלת את p ההלבנה של הנשמה שבמקביל לגוף עוברת בעצמה תהליך של הטהרות.
היכן הנשמה עוברת את תהליך ההלבנה שלה? בפורגטוריום- כור המצרף- שאליו מגיעות הנשמות טרם מעברן לגן עדן.
אבל בניגוד לחומר שכבר מת ואיננו, הנשמות, כידוע לכל מאמין, חיות עד מאוד ותהליך ההיטהרות וההלבנה שלהן הוא לפיכך ״קצת״ יותר אקטיבי- עינויים של אש וגופרית עד אשר הנשמה ״מלבינה״ לגמרי כי גן עדן הוא מעין ״clean room class 0״, ולגן עדן אי אפשר להגיע אפילו עם אטום של זיהום- השהות של כל נשמה בכור המצרף, שהיא בפועל סוג של גיהנום אבל להבדיל מהגיהנום האמיתי שהוא נצחי היא גיהנום זמני, היא על פי מידת חטאיה.
נחזור לפוטרידריום…
מה קורה אם אדם לא נרקב?
זוכרים שהכל סימבוליזם? אז באנלוגיה לפורגטוריום, הוא עד כדי כך צדיק שנשמתו ״מדלגת״ על תקופת ההיטהרות בכור המצרף- זהו אדם קדוש, ובהמשך אני אכתוב קצת על קדושי הכנסיה הבלתי רקיבים.
בתחילת המאה העשרים המנהג פסק לגמרי אבל כבר במאה ה 19 הפופולריות של המנהג ירדה מאוד.
מדוע? בעיקר בגלל תורת הליחות ששלטה בכיפה ושגרסה שמחלות עוברות באוויר באמצעות הריח. זהו כמובן בבל״ת מוחלט וחוץ מסרחון ואולי קצת לא נעים לראות תולעים יוצאות מהנחיריים של אהוביהם, אבל חוץ מזה אין כל בעיה רפואית שקשורה למנהג, ואולי יש משהו נכון בפרידה הממושכת מאדם אהוב, פרידה שמבטאת שותפות לתהליך שבו הוא עובר מאדם חי לאיין…
פרק שני: הבלתי מושחתים
לכנסיה הקתולית יש פטיש לגופות, פשוט כך. עד לפני כמאה שנים זה היה מקובל שאדם שנחשב בחייו קדוש, נחפר ממקום קבורתו, לרוב על ידי משלחת רשמית של הכנסיה (ולפעמים על ידי אנשים פרטיים), ולאחר מכן הוצב בארון במקום מרכזי בכנסיה או מנזר, איפה שהקהל יוכל להתענג מנוכחותו הקדושה בזמן התפילות. לפעמים הוא לא הוצב בשלמותו אלא חילקו אותו, כמו שעשו לפילגש בגבעה, ושלחו חלקים למקומות שונים ולכן בכנסיות רבות אפשר למצוא את הלב או את האצבע של קדוש מסוים. אפילו ישו מככב בשרידי הקודש, וזה שהוא עלה השמיימה בגופו זה לא מה שיעצור אותנו נכון? במיוחד אם יש שריד שנשאר אחריו- הלא היא עורלתו…
ואכן במהלך השנים מאז צליבתו היה ניתן למצוא את עורלתו במקומות שונים- מישהו פעם ספר מעל 20עורלות של המשיח הנצלב מפוזרות במקומות שונים בעולם! בכלל לא רע בשביל תינוק בן 8ימים אז או שלמשיח היו גם תכונות גופניות אלוהיות, או שנעשה נס והעורלה שלו השתכפלה פעמים רבות לשמחת מאמיניו.
אבל אני קצת סוטה, אז אחזור לנושא של חפירת הגופות.
כמובן שלכנסיה היו מטרות משלה בהוצאת הגופות ממקום משכבתם האמורה להיות אחרונה- המטרה של הוצאת הגופות היתה כדי לבדוק האם הם נרקבו מאז שהם נקברו, ואי הריקבון שלהם, או באופן רשמי ה Incorruptibility שלהם אמור להיות אות ומופת למאמינים לחסד האלוהי השורה על הקדושים יישרי הדרך גם לאחר מותם-
הדת הקתולית היא דת ״כבידה״ בסימבוליזם שלה ויש חפיפה מלאה בין החומר לרוח, במובן הזה שהחומר הוא שיקוף של הרוח- הרקוב הוא טמא וכן להיפך- ה״משומר״ הוא טהור.
על פי המשפט הקנוני של הכנסיה, כל נפטר (או נפטרת) המועמד לתואר ״קדוש״ חייב להשלף מתוך האדמה ולעבור בדיקת ״אי רקיבות״. אם אכן נמצא שגופתו לא הרקיבה אז לזכותו נזקפה נקודת זכות אחת במירוץ להכרזתו כקדוש רשמי של הכנסיה ולהציג את גופתו לראווה. נאמר שהגופות האלה הפיצו סביבן ריח מתוק של קדושה. בימינו קשה לדעת איזה ריח הן מפיצות מכיוון שהן כמעט תמיד כלואות בתוך ארון ראווה אטום לריחות.
אז כמה נקודות זכות צריך? צריך שתי נקודות, כלומר צריך שיהיו שני ניסים ידועים ונפרדים, בזכותו הישירה של הנפטר על מנת שיוכרז כקדוש.
לכנסיה היו קריטריונים ברורים להליך ההכרזה על מישהו כ״משומר״- ראשית לאחר שנחפר הוא היה נארז היטב בשעווה ונשלח לרומא לבדיקת משומרות
-מזותומרת למה נעטף בשעווה? כדי לשמור עליו משומר!
-אבל הנס אמור לשמור עליו משומר לא?!
-השאלות האלה לא מוצאות חן בעיני, הן מעידות על כפירה בחכמתה האינסופית של הכנסיה… תזכיר לי איפה את/אתה גר/ה?)
אבל מה זה בכלל ״משומר״ וכמה כאלה בפועל הוכרזו על ידי הכנסיה כקדושים?
אז התשובה המפתיעה היא שאין כזו רשימה ועד אמצע המאה ה 18 גם לא היו קריטריונים מוגדרים שקבעו את מידת ״אי רקיבותה״ של גופה, וכל כנסיה או קהילה נוצרית עשתה מה שבראש שלה. הדברים השתנו במאה ה 18 כשהאפיפיור בנדיקטוס ה 14 עלה על הכס. בנדיקטוס שהיה אפיפיור מאוד משכיל וחובב מדע, שאף לעשות סדר בדברים ולהכניס קריטריונים מדויקיים לשימור.
הקריטריון שהוא הנהיג היה… גמישות.
כלומר אם הגופה היתה משומרת אבל נראתה כמו מומיה מצרית, זה לא עבר את מבחן השימור. לעומת זאת אם הגופה נראתה כמו זומבי מסרט אימה, רקובה ורוטטת ובעיקר גמישה, הרי זה עובר את מבחן השימור והזומבי, סליחה הנפטר, מקבל נקודת זכות.
אז כיום מפוזרות ברחבי אירופה בעיקר (יש כמובן גם במקומות אחרים אבל ממש מעט) גופות משומרות רבות שמוצגות לראווה לקהל המבקר בכנסיות. לרוב אלו גופות שלמות אך לעיתים מדובר כאמור בסתם חלקי גוף שנמצאים בתיבה.
דוגמא מעניינת לחלק גוף, די מרכזי יש לציין, היא קתרין מסיינה Catherine of Siena שאת הראש שלה, בן ה 700, אנו יכולים לראות בתמונה להלן. הראש נמצא היום ב Basilica Cateriniana, יחד עם האגודל הימני, ושאר הגוף נמצא בכלל ברומא- ב Santa Maria sopra Minerva. הסיפור האישי של קתרין מרתק בפני עצמו והיא גם מהווה דוגמא מרתקת לתופעת הערגה (ויש שיאמרו חרמנות חרמנא לצלן) לעורלתו של ישו שהיתה נפוצה בקרב בנות המין היפה בתקופת ימי הביניים, על כך בהמשך.
יש גם דוגמאות לגופות יפהפיות, הנה כמה-
התמונה הבאה היא של הקדוש סילבן, שהיה מרטיר מהמאה הרביעית. תראו איזה יופי של שימור! אפילו הגרון השסוע שלו נראה עם סימני דם. ללא ספק הוכחה ניצחת לאמיתות הדוגמה הנוצרית! Gloria Patri, et filio, et spiritui sancto
(כמובן ששרידיו האמיתיים והמאוד שלדיים נמצאים קבורים עמוק מתחת לאדמה וזו סתם גופת דמה, למרות שויקי טוענת בתוקף שזה הוא)
תקופת ראשית הנצרות מלאה בסיפורי מרטירים, אמיתים ומדומים, שמסרו נפשם על אמונתם הנוצרית. הרומאים לרוב כיבדו דתות ממוסדות, כמו הדת היהודית למשל. הם היו הרבה פחות סובלנים לדתות חדשות וראו בהן מקור לתסיסה תמידית שסיכנה את שלטונם ולכן הנוצרים נרדפו עד אמצע המאה הרביעית- שאז קונסטנטינוס הגדול קיבל על עצמו את הדת הנוצרית.
מהתקופה הסוערת הזו יש לנו כאמור מרטירים רבים מסוגו של סילבן, אבל יש לא מעט סיפורים, לך תדע אם אמיתיים או בידיוניים, של נשים חסודות שמסרו את נפשן עבור הדת הנוצרית.
אז הנה לנו הקדושה וויקטוריה מהמאה הרביעית, גם אצלה זו בובת שעווה שעברה שחזור של הוצאה להורג באמצעות שיסוע הגרון…
יש מקרים שהקדוש זוכה דווקא לפסל שינציח את קדושתו, כך למשל הקדושה ססיליה מהמאה השניה. ססיליה הוכרחה להינשא לאציל עובד אלילים אבל היא הודיעה לו שהיא איננה מותרת לו לאשה מכיוון שהיא כבר נישאה ללא פחות מישו… מסופר על בעלה שכל כך התרשם עד שהחליט אף הוא להתנצר. השניים הוצאו להורג אך ססיליה לא מתה גם אחרי שלש מכות החרב על צווארה מה שהפך אותה לחופשיה מבחינת הדין הרומאי. אך היא לא עברה את החוויה ללא כל פגע ונפצעה קשה. היא נשארה במקום בו היא היתה במשך שלשה ימים ושרה שירים ותשבוחות לישו ולאלוהים עד שהשיבה את נשמתה הקדושה לבורא. במקום שבו היא מתה נבנתה כנסיית Santa Cecilia. במאה התשיעית האפיפיור פסקל ה I העביר את שרידיה לכנסיה ובשנת 1599, יותר מ 700 שנה לאחר מכן גופתה התגלתה במקרה במהלך שיפוצים שנעשו בכנסייה, התיעוד של הגילוי כולל את העובדה שהיא נמצאה ללא רקב עם כתמי הדם הטריים עדיין על כל שמלתה הצנועה.
ספק גדול האם זה אמיתי וספק לא פחות גדול האם זו בכלל היתה ססיליה שנטבחה כ 1500 שנים קודם. כך או כך לא נדע מכיוון שמה שמוצג היום הוא פסל שמתאר אותה שוכבת על הרצפה עם צוואר משוסע מפגיעת החרב
והתמונה הבאה היא של הקדוש האיטלקי קמילוס דה לילי מהמאה ה 16, אדם שהקדיש את חייו לטיפול בחולים והקים מסדר שזו תכליתו, באמת אדם מהמם וגם הגופה השמורה שלו נראית נפלא, אולי כי היא עשויה משעווה. אם תהיתם איך הוא באמת נראה אחרי קרוב ל 500 שנה תצטרכו להגיע לתא התחתון שם הקדוש נראה במלוא שילדיותו…
גופתו של יוחנן ה 23, שנפטר ב 1963 והיה אחד מהאפיפיורים המשפיעים בתולדות הכס הקדוש (בין שאר הפעולות החיוביות שהוא פעל אפשר להזכיר את הבולה האפיפיורית שהוא הוציא ושקובעת שהיהודים אינם רוצחי האל), נשמרה במצב מצוין במשך שנים רבות- אולי הודות למעשיו הטובים או שמא התודה מגיעה לפורמלין ולתא נטול האוויר שאליו הוכנס?
בכל מקרה מן הסתם העובדה שגופתו נשארה שלמה ושמורה מאליה עד שנת 1975 שאז הוצאה מהתא ועברה תהליכי חניטה ושימור, היתה משחקת לטובתו והוא היה זוכה לנקודה קדושה, אלא שהוא בכבודו ובעצמו, סיים עוד בחייו את המנהג ארוך השנים של לקיחת מצב הגופה בחשבון הקנוניזציה. הסיבה העיקרית לא היתה, כפי שהיינו עשויים לחשוב, בשל הרמאויות הנפוצות של קרובי הנפטר בשימור גופות יקיריהם- כמובן שזו היתה בעיה, אבל זו היתה בעיה ידועה מאז ומעולם. היתה בעיה יותר אקוטית- הסתבר שגם אצל קדושים בודהיסטים יש תופעה של חניטה עצמית ומצד שני בעיה אפילו יותר גדולה- הרבה מהגופות המשומרות היו של אנשים שאין ספק לגבי מידת אי-צדיקותם; קחו למשל את הקרדינל שוסטר שהיה פשיסט בזמן שלטונו של מוסליני והיה חבר קרוב שלו, 31 שנים לאחר שמת גופתו התגלתה במצב מצוין…
אז למרות מצבו הטוב של יוחנן ה23 כמת היה צריך משהו אחר כדי להכניס אותו לקנוניזציה של הקדושים הנוצרים, אז זה נמצא- ראשית היה רשום על שמו נס- הוא ריפא אשה מסרטן, שנית, האפיפיור פרנציסקוס החליט שמעשיו המופלאים מהווים כשלעצמם נס, הלקח כאן מובן- הכנסיה כשבאמת רצתה, הרשתה לעצמה לעקם את החוקים.
ואם כבר מדברים על מצבו המשומר המצוין של יוחנן ה23, אז שלא תחשבו שלא היה לזה מחיר- בין השנים 1975-2008 עבד על גופתו צוות של מומחים שהסירו את אבריו הפנימיים וטבלו את גופתו בשורה ארוכה של חומרים, בין השאר כספית, ומלחים שונים ומשונים. עד לשנת 2008, למעט אדם אחד, מתו כל חברי הצוות ממחלות סרטן כאלה ואחרות.
לפיוס ה 12, האפיפיור שקדם ליוחנן ה 23, היה קצת פחות עזרה מאלוהים אחרי מותו (אולי אלוהים היה פחות מרוצה מהתפקוד של פיוס ה12 בזמן השואה). כשנפטר החליטו בוותיקן לעטוף אותו כמו שישו נעטף על פי המסורת- זה נכשל באופן נוראי, לאחר מספר ימים האף של פיוס נשר וחייל שוויצרי ששמר על גופתו התעלף מהצחנה.
״האיש מטולונד״ Tollund Man היה במצב כל כך טוב כשמצאו אותו ב 1950 במערה עד שהסברה הראשונה היתה שהוא קרבן רצח מההווה. בסוף התגלה שהוא בעצם אכן קרבן רצח- כנראה קרבן אדם- אבל מהמאה החמישית לפנה״ס….
פרק שלישי: המרדף אחר בולבולו של המושיע
אבל כמובן שהמרדף אחר בולבולים מפורסמים התחיל עוד קודם- הרבה קודם.
אוקיי, על מה אתה מדבר?! אני מדבר על זה שישו היה יהודי והוא נימול ככל תינוק בן לעם היהודי בגיל של 8 ימים.
״בבשורת הילדות של ישו על פי תומס״- טקסט אפוקריפי (ספר חיצוני)- מתואר טקס ברית המילה של ישו ומסופר שם שבסוף הברית איזושהי ״אשה עבריה״ נטלה את העורלה ואמרה לבנה לשמור עליו ולא למכור את העורלה ב 300 שקלים.
תנחשו מה… הספרות הנוצרית לא מספרת מה קרה עם העורלה לאחר שהיא נמכרה ב… 300 שקלים אנחנו רק יודעים שבשנת 800 קרל הגדול מסר לאפיפיור לאו השלישי קופסה שהכילה את העורלה של ישו. האפיפיור שמח לקבל אותה מכיוון שהיא אפשרה לו לחבר בין הסמכות הרוחנית שהיתה לו עד עכשיו לסמכות פיסית, שיוצגה על ידי העורלה של המושיע. העורלה היתה יחודית בכך שהיא למעשה השריד הגופני היחיד שיכל לשרוד מגופו של ישו שכידוע עלה השמימה שלשה ימים לאחר שנצלב.
אך בהתחשב בכך שהעורלה הזו הינה ״אלוהית״ זה לא אמור להפתיע אותנו שמאז שניתנה העורלה המקורית ללאו השלישי בשנת 800, היא שיכפלה את עצמה ולבסוף יצא שמנזרים רבים התהדרו בעותק מקורי של עורלת אדוננו המשיח. כמובן שגם היה כאן אינטרס עיסקי ויותר ארצי שכן המנזרים הללו הפכו למוקד לעליה לרגל של צליינים ובהתאם לכך הפכו למאוד עשירים, אלא שבאמצע המאה ה11, שוד ושבר, נעלמה העורלה המקורית.
אבל נחזור רגע לתחילת סיפורנו- לביזת רומא והעלמות הרליקות. שנים לאחר הארוע- ליתר דיוק 30 שנה התגלה בכפר קאלקטה, בתא שבו נכלא שבוי מלחמה גרמני השייך לכוחות של קרל הגדול, קופסא שהחייל החביא. בקופסא נמצאו הרליקות הגנובות ובתוכן היתה העורלה. הכנסיה הקתולית בקלקטה הכריזה שהעורלה מקודשת, הכנסיה העולמית מצידה גם כן פירגנה ליזמות העסקית יצאה מיוזמה עסקית משל עצמה- שטר מחילה ל 10 שנים לכל מי שיוצא למסע צליינות למנזר בקלקטה ולעורלה של ישו.
ה1 בינואר הפך להיות יום חג בכפר והעורלה הוצאה לקהל הרחב בפסטיבל ענק שנקרא ״חגיגות ברית המילה של ישו״.
כך זה נמשך כשלש מאות שנה והכסף ושטרי המחילה זרמו כמים ומצד לצד עד שב 1856, זוכרים את העורלה שנגנבה, המקורית המקורית, העורלה שקרל הגדול נתן לאפיפיור במתנה? היא נמצאה באורח פילאי ביותר באיזשהו מנזר בצרפת.
מציאת העורלה יצרה משבר תאולוגי חריף אך גם משבר פרקטי- שני המנזרים התהדרו בבולבול המקורי שלהם.
ב 1900 הכנסיה הקתולית פתרה את המשבר בכך שהיא הכריזה שכל אדם שיכתוב או ידבר על העורלה השמיימית יוחרם מיידית. אך הענין לא נפתר והנושא המשיך לעורר סערה עד שב 1954 הכנסיה ניסתה לפתור את הענין אחת ולתמיד, את זה היא עשתה בכך שהיא העלתה את חומרת הענישה לרמת “vitanti” שזה חרם אחולשלוק וכלל עוד כמה סעיפים של החרמה והמשיכה וביטלה מהלוח הנוצרי את ״יום הברית הקדוש״…
מה קרה ועל מה ולמה העצבים?
מסתבר שכבר בתחילת הדרך לעורלות של המושיע היה תפקיד כלכלי חשוב אך לא רק כלכלי אלא גם תפקיד מיני. נזירות שמסרו נפשן ותשוקתן לטובת חתונה רוחנית עם המושיע, לא נשארו אדישות נוכח הגילוי המאוד ארצי של ישו וממש התחרמנו ממחשבות על העורלה, את זה ניתן ללמוד מקריאת מכתבים רבים מאותה תקופה. אך מלחמות הדת מול הפרוטסטנטים החלו לשנות את יחס הכנסיה לממצא, ולאחר שהרפורמטור ג׳ון קאלווין ולאחריו וולטר שלחו את חיציהם השנונים ברליקה, היחס הדרדר עוד יותר. בסופו של דבר גם תרמו להחרמת העורלה הקדושה העובדה שהיא הזכירה למאמינים את מוצאו המאוד יהודי של ישו וכמו כן שחרור האשה שהפך את תופעת הנזירות המתחרמנות מהעורלה לענין נדיר ועד תחילת המאה ה 20 נעלמו כל העורלות שהיו במנזרים השונים בעולם- למעט העורלה בקלקטה.
המסמר האחרון בארון הקבורה של העורלה ננעץ כאשר ב 1983 הודיע מזכיר הכנסיה בכפר שהשנה חגיגות הברית לא יתקיימו שכן הרליקה נגנבה מכספת הכנסיה יחד עם עוד פריטים אחרים. לא לגמרי ברור האם היתה גנבה במציאות או שמא הומצאה הגניבה מסיבות פרקטיות אחרות, ובכל מקרה את העורלה של ישו אפשר יהיה למצוא למרבה הצער רק ביצירות אמנות.
