בצילומיו לא נרתע דאיקיצ'י אמאנו (נולד ב-1973 ביפן), הילד הנורא של הוקוסאי, מהשילובים הבלתי אפשריים ביותר.
באורגיות המפלצתיות שלו – שהן מפגשים משוכללים וחושניים באופן מטריד בין יופי שלא מהעולם הזה ובין הבזוי – נשים עם פני-מלאך משתובבות עם מיני זוחלים ושרצים: נחשים, שלשולים וצלופחים מעוקלים ומשולבים זה בזה באלגנטיות מחליקים לתוך כל פתח בגוף האנושי.
קרפדות חיות נשאבות בגרגרנות, מקקים, זחלים וחסרי חוליות אחרים מתחבקים, שוזרים זה את זה, סופגים ומוצצים זה את זה עד שהם מתאחדים בגוף היברידי שנע כאחד תחת גלים של סוג חדש של חושניות שלא ניתן לעמוד בפניה. לכל חיה יש את היופי הסודי שלה – אמנו עשה את חשיפת החן שלהן לייעוד שלו: צלופחים חלקים הנעים בגל, תמנונים מבריקים ושקופים מסודרים בסדר יוקרתי ומרתק. למרות היותו מטריד עד כדי בחילה, יצירותיו של דאיקיצ'י אמנו נחגגות בכל העולם. הוא מחבר סוגים חדשים של יצירות עם גוף של שחקניות, חיות וחרקים, הוא מתרגם את הסיוטים והחזיונות שלו לתמונות קפואות, דיוקנאות של יופי כמעט סוריאליסטי. אמאנו רודף את החקירה הצילומית הזאת אל תוך הממדים הביזאריים של דמיון ארוטי עם עין אובססיבית ופרפקציוניסטית לפרטים, בהשראת ציריי הטבע הדומם ההולנדיים וכמו כן המיתולוגיה היפאנית ובמומחים הגדולים של אוקיו-אה- גלופות עץ והדפסים שנוצרו בתקופת האדו ובמיוחד הדפסי השונגה (אמנות יפנית) הארוטיים . מרקמים, משטחים וגופים מארגנים את עצמם לתוך יצירות מופשטות בתצלומיו, עם בשר, קשקשים ועור הצבועים כתכשיטים. המתועב נעשה נשגב. זה הכישרון הגדול של אמאנו: להעריך מחדש את המוות לא כאימה סטרילית, אלא כתחייה אסתטית. הוא תופס את הרעיון העתיק של יופי שבצורה בלתי נמנעת נידון לקמול, נידון בסופו של דבר להיעלם ובשל כך מתייצב כאמן במסורת פואטית בת אלפי שנים, ששרה על כל הדברים ברי החלוף והמתכלים.
תודה לטייבל יונית אלטשולר, עידן בהט וקבוצת פְּסֹלֶת בפייסבוק.