יצירתו של שנאקנברג נראית כמו הילד שיכול היה להיות לסלבדור דאלי ואנרי דה טולוז-לוטרק (שאת יצירתו שנאקנברג העריץ), והיא נעה בפראות בין איור תיאטרלי מסורתי יותר לבין נופי חלומותיו הסוריאליסטים להפליא, ולא אחת שני העולמות האלה מתנגשים.
הדמויות שהוא מצייר גמישות ומתפתלות, ופעמים רבות פניהן מזכירות פני בעלי חיים – מתוחות ומושחתות. קשה לשים את האצבע על הצביון של יצירותיו, והוא התפתח ככל שהתבגר והחל להכניס יסודות מוזרים יותר ויותר לתוך יצירותיו. נדמה שהיצירות המוקדמות היו מעט עליזות יותר, ואין ספק שיש מעט מכך ביצירותיו המאוחרות יותר, אולם בהחלט ניתן להבחין בקו אפל וציני יותר שחדר לעבודותיו עם חלוף הזמן. אין כל צל של ספק שכל יצירותיו מתגבשות לכדי מכלול מרתק שקשה להתעלם ממנו.
